אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד. פרש״י שירא מן העונש שהרג כמה נפשות ע״ז אמר הקב״ה אנכי מגן לך ודאג עוד פן קיבל את שכרו בשביל הנס ע״ז אמר שכרך הרבה מאד. ובאמת תרי אמוראי אינהו ר׳ לוי ורבנן. ח״א שירא מן העונש או ממלכי אוה״ע וחד אמר שירא מקבלת שכר. והנה למ״ד שירא מן העונש מפרש המקרא כמשמעו אל תירא אנכי מגן לך. והסיום שכרך הרבה מאד לא קאי להא דאל תירא. ומלתא בפ״ע הוא ולא משום שירא מזה אלא הבטחה בעלמא. אבל למ״ד דירא מקבלת שכר וא״כ קאי אל תירא על שכרך הרבה מאד. וא״כ האיך מפרש אנכי מגן לך. מש״ה איתא במדרש כל מה שאני עושה בחנם אני עושך עמך. ושכרך משלם הרבה מאד. ומפרש מגן לשון תרגום בחנם ואינו אלא בתורת דרש וכונה שניה. אבל לפי הפשט קשה להבין. וע״כ פרש״י שתי הכונות יחד. ללמד דגם למ״ד דאל תירא קאי על שכרך הרבה מאד קאי גם על אנכי מגן לך. אבל הרי במדרש מבואר דחולקין. והנראה דבאמת יש להבין אמאי לא הוקטן שכרו כמו שאמר יעקב קטנתי וגו׳ אע״ג שהיה לו ללמוד מאברהם שלא הוקטן שכרו. ונראה משום דמשונה הצלת אברהם מהמלכים. מהצלת יעקב מלבן כי המלכים עוד לא הגיעו לאברהם והיה אברהם מבחוץ עדיין. רק שהיה עלול שיגיעו לאברהם. וא״כ אין זה אלא אברוחי ארי דלאו מילתא היא. וממילא אין לנכות השכר שמגיע בשביל זה [ואע״ג דאברהם הכניס עצמו לסכנת מלחמה שברצונו רדף אחריהם. אבל יעקב היה נרדף מלבן. והיתה הצלתו יותר מוכרחת משל אברהם. מ״מ הרי נשבה לוט בן אחיו והיה מוכרח להצילו מידם. ועוד שהבין שכל כונתם להלחם עליו כמו שנתבאר לעיל]. משא״כ ביעקב אבינו שכבר הגיע לבן אליו ובידו להרע לו והקב״ה הצילו ודעת התוס׳ ב״ק דנ״ח דדוקא באופן שהארי מרחוק ולא כשהוא בקרוב ומוכן להזיק. וא״כ מתפרש המקרא יפה אל תירא מקבלת שכר: אנכי מגן לך. ואיני מניח שתגיע אליך החרב וא״כ שכרך הרבה מאד. והיינו דמפרש בתורת כונה שניה כל מה שאני עושה על מגן אני עושה. אמנם הטעם בזה שלא בא בחשבון הוא משום שאני מגן לך מרחוק שלא יגיע החרב מש״ה לאו מילתא הוא [ומשום דרש״י לא ס״ל כמש״כ התוס׳ כמבואר שם מש״ה נתקשה לו פי׳ אנכי מגן לך מש״ה הביא שתי הכוונות יחד ואולי באמת מחלוקת אמוראי הוא במדרש] : ויאמר אברם וגו׳. מאמר שני. ולא היה ביחד עם מאמר הראשון והיינו משום שהשכיל אברהם ממה שלא השיב הקב״ה מאומה. כי לא שאל כענין לומר ואנכי הולך ערירי אחר שכבר הבטיחו הקב״ה על זרע מש״ה חזר ופירש שיחתו: הן לי לא נתתה זרע. דכל רצוני הוא להשריש אמונת ה׳ ע״י זרעי. ואחר שהגעתי לימי זקנה ועדיין אין לי זרע א״כ אפי׳ אוליד בסוף ימי ושנותי הלא אך בן ביתי יורש אותי. היינו עיקר מה שיש לי בעולם היא פעולה זו. תגיע לבן ביתי ולא לזרעי : והנה. משמעו דבר חידוש באשר ירא א״א ממה שלא שאל בראשונה כהוגן דשוב לא יהי נדבר עמו. והנה בא דבר ה׳: וספר הכוכבים. לא בשביל רבוי הבטיחו כאן שהרי כבר המשיל רבוי זרעו לעפר הארץ אלא הוסיף כאן שיהיו הרבה אנשי מעלה שיאירו ככוכבים. ולא כמו שפחד וירא פן יהיו פחותי ערך: אם תוכל לספר אתם. דאע״ג שיש בכל אוה״ע אנשי מעלה ומאירים לעמם ככוכבים אבל מעט היו אז לפי ערך ההמון. משא״כ זרע אברהם יש גדולי מעלה יותר מערך ההמון כמש״כ בס׳ דברים עה״פ לא מרבכם מכל העמים: והאמן בה׳. מזה שראה שהקב״ה מתרעם על שמסתפק בהבטחתו ידע אברהם שאין מקום לירא עוד. שמא יגרום החטא. כמו שירא יעקב כדאי׳ בברכות פ״א: ויחשבה לו צדקה. אברהם חשב שהוא צדקה מה׳ שהבטיח בלי שום תנאי כפי המדה שידע שכן הוא בודאי אלא צדקה עושה עמו הקב״ה והכי פי׳ בזוה״ק והודיע זה הכתוב באשר שעל מחשבה זו בא דבר ה׳ שלא כן הוא וכמו שיבואר לפנינו: ויאמר אליו. רש״י בפ׳ בא כ׳ דברית בה״ב נאמר שלשים שנה קודם שנולד יצחק ומיישב בזה הכתוב ומושב ב״י אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה. והכי הוא בס״ע וכ״כ התוס׳ ברכות ד״ז ב׳ בפשיטות דא״א הי׳ בן שבעים שנה בשעה שנדבר עמו בה״ב. וכבר כתב הרמב״ן שאין כן דרך הפשט ובאמת אפי׳ נימא דעיקר פרשיות כתוב כאן מ״מ הי׳ ראוי לכתוב ויאמר ה׳ אל אברם ולשון אליו מורה דמיירי בדבור הקודם. ותו קשה אם כבר נכרת ברית על הזרע ועל הארץ מה הוסיף הקב״ה אח״כ להבטיח. ומה הי׳ ירא אברהם שמא יגרום החטא הרי ברית אינו חוזר לעולם. ובאמת אפילו אי נימא הכי לא מתיישב הכתוב ומושב ב״י וגו׳ כמשמעו אלא יבואר שנגזר אז שישבו. ואחר שכן יותר נוח לומר שאז עלה ברצון לפניו יתברך ונגזר בדעתו אבל לא היה הדבור לא״א עדיין עד אחר מלחמת המלכים. ובספר שמות הוספנו דמאז נעשה הכנה ממערכת השמים להגדיל כח מצרים באופן שיהא מקום מוכשר לישיבת ישראל בקרבם בימים יוצרו ומאז נקרא ומושב ב״י. היינו השגחה פרטית בשביל ישיבת ב״י. וכיב״ז כתבו התוס׳ במס׳ ר״ה בפי׳ מאמרם ז״ל בתשרי נברא העולם. שאז עלה במחשבה לבראת אע״ג שלא נברא עד ניסן. ונ״ל שגם בס״ע אין הכוונה שהי׳ הדבור כמשמעו אלא בהיותו בן שבעים שנה הי׳ לו הערה וקול דודו ית׳ דופק על לבו לצאת מאור כשדים ומשם לא״י. והערה זו מפורש בישעיה מ״א מי העיר ממזרח וגו׳ ומשום שאז עלה ברצון כל ענין בה״ב. אבל לא הי׳ שום דבור מפורש עד שהגיע לבן חמש ושבעים הגיע דבור הראשון לזרעך אתן את הארץ הזאת. ובמלחמת המלכים בא דבור של הקב״ה בשלימות בשעה שעלה במחשבת א״א שהוא צדקה בלי טעם. ע״ז אמר הקב״ה אליו אני ה׳ אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה. הוסיף לו תיבת לרשתה. וגם לירושה מיבעי. כמו ונתתי לכם מורשה. כי לבני לוט נתתי את ער ירושה. אלא לרשתה משמעו שיעשה פעולה שבזה תגיע לו הארץ בטבע כמו היורש שזוכה בלי רצון המוריש אלא בשביל שהוא היורש כך הוצאתיך שזרעך יעשו פעולה שהיא סגלת הארץ. ובזה מובן שזרע אברהם ג״כ מסוגלים לאותה פעולה. עד שבפעולתם תגיע הארץ להם בטבע היצירה. וכיב״ז ביארנו בס׳ דברים א׳ ל״ט. ואמר ה׳ שמאז שיצא אברהם מאור כשדים מדעת עצמו. אני. אני הוא שהוצאתיך במה שהעירותי את לבבך לכך להגיע לירושת הארץ כטבע יצירתה ומזה הטעם אין לך לירא שמא יגרום החטא אחר שטבע היצירה היא ולא משום שהיא צדקה. וע״ז החידוש שהודיע לו הקב״ה נתעורר אברהם לשאול. ולא שאל אז כאשר הבטיח לו לזרעך אתן את הארץ הזאת לא ביקש אות ח״ו אבל כאשר למדו דעת שהיא בטבע כך ע״ז שאל. אדני ה׳. במה אדע כי אירשנה. באיזה דבר היא מסוגלת ביחוד משאר ארצות עד שתפול עליה שם ירושה דוקא לזרעי משום שהם ג״כ מסוגלים ביחוד באותו סגולה מכל אוה״ע : ויאמר אליו וגו׳. בדרך כלל השיב הקב״ה כי סגלת א״י היא קרבנות. וכקבלת חז״ל במס׳ תענית ובכ״מ דבזה הפרט אך היא מסוגלת ואך לישראל היושבים בה וכמו שהודיע הקב״ה למשה בעת שביקש על פרנסת ישראל אחר מותו אמר את קרבני לחמי וגו׳ ויבואר יפה באותה פרשה מעתה היתה תשובת ה׳ דבזה ניכר שא״י ירושה לזרעו שהרי סגולת א״י וישראל ביחד על הקרבנות עומדים ובזה תבין שא״י ירושה לך. זהו תשובה מדרך כלל. אכן אמר ה׳ ברמז ההפרש שבין קרבנות ישראל ובין קרבנות אוה״ע אע״ג שגם הם מקריבים ובזה ישכיל שאך ישראל המה מסוגלים לקרבנות שא״י היא מסוגלת ביותר: ואמר קחה. קח מיבעי וכבר נדרש על כיב״ז בירושלמי סוכה פ״ד ובוי״ר פ״א על מלת ולכה. שאם אין אתה לא יהא אחר. כן הפי׳ כאן אם לא יהיו בניך עוסקים בקרבנות לא יהיה זרע אחר מסוגל לזה: לי לשמי כידוע דרשת המכלתא על מזבח אבנים תעשה לי וכן הרבה ובזה הפרש בין ישראל ובין אוה״ע. דישראל משעת הלקיחה מחויב לדעת ולדקדק שכשר לקרבן. שהרי בע״מ כ״ש פסול לקרבן ואסור להקדיש כדאמרינן במס׳ תמורה ד״ו. משא״כ אוה״ע רשאי להקריב בע״מ רק מחוסר אבר שניכר לכל. וא״כ בשעת לקיחה לקרבן א״צ ליקח לשמו: עגלה משלשת כו׳. שלש בהמות הללו נשתנו ישראל מאוה״ע שישראל מביאים עליהם נסכים. משא״כ אוה״ע והיינו משום שאין הקרבן עולה לרצון והנסכים המה גורמים שיעלו לרצון כמו שאמר הושע הנביא ט׳. לא יסכו לה׳ יין ולא יערבו לו זבחיהם כלחם אונים וגו׳ ומש״ה באוה״ע כשר בכ״מ משום שאינו לריח ניחוח כמש״כ לעיל ז׳ ב׳: תור וגוזל. הוא בן יונה. וצוה הקב״ה ליקח א׳ מכל מין לרמז שאין הבדל ביניהם בין ישראל לאוה״ע אלא בחטאת שאין אוה״ע מביאים. ולא בעולה שבזה אין נ״מ בין ישראל לעובד כוכבים: וירד העיט על הפגרים. ראה כאלו באים לבטל קרבנות מישראל. אבל. וישב אתם אברם. לא הניח לבטל עד שראה עוד: ויהי השמש לבוא. השגחת ה׳ בגלוי מכונה בשם שמש כדכתיב בתהלים פ״ד כי שמש ומגן ה׳ אלהים וגו׳ וראה שהגיע שעה שהשגחתו ית׳ יהי נסתר וגם ותרדמה נפלה על אברם. רמז תרדמה מתורה ותפלה וכלשון המשורר הק׳ אני ישנה אז: והנה אימה חשכה גדולה וגו׳. ראה מלכיות שולטים בזרעו ותלה בשני תנאים א׳ שהגיע השעה לכך. ב׳ ותרדמה וגו׳ וכך הוא הדבר שאע״ג שעונות ישראל גרמו לגלות מ״מ הרבה פעלה השעה להצלחת אותה אומה וע״ז כתיב בפ׳ נצבים הנסתרות לה׳ אלהינו והנגלות וגו׳ וביארנו שם דאע״ג דכתיב שיאמרו אוה״ע טעם על החרון אף משום שעבדו ע״ז מ״מ אצלנו אין הדבר מיושב בזה לחוד. שהרי עדיין קשה על מה פגעו הדין בימי צדקיהו ולא בימי אחז ומנשה שהרשיעו הרבה. וכן עשרת השבטים הרשיעו בימי אחאב יותר מבימי הושע בן אלה אלא הנסתרות לה׳ אלהינו שלא הגיע שעת הכושר לגלות מטעם ידוע אצלו ית׳ ומ״מ תלוי הרבה במעשי ישראל וזהו הנגלות לנו ולבנינו וגו׳ וכך הראה הקב״ה לא״א. אשר גם אם תהי׳ השמש לבוא וגם ותרדמה וגו׳: ידע תדע וגו׳. אע״ג דמלכיות העתידות להיות. תלוי בתנאים הללו. וא״כ אין הדבר ברור לע״ע אבל זה ברור. כי גר וגו׳ ארבע מאות שנה. יחד גרות ועבדות וענוי יומשך זמן ד׳ מאות שנה מיום שנדבר עמו וכמש״כ לעיל. ואין ברור כמה יהיה גרות לבד וכמה יהיה עבדות וכמה עינוי רק בדרך כלל בזה המשך יהיה הכל בברור : וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי. לא מיבעי אם ישתמשו או ירעו להם גוי אשר לא נגזר שיעבדו אותם ודאי יהיו נענשים ע״ז. אלא אפי׳ הגוי אשר יעמדו בגזרת הבורא ית׳ מ״מ דן אנכי אם העבידום במדה יתירה יותר מכדי עבודה הרגילה . ואתה וגו׳. באשר לבניו לא נודע כמה יהי׳ משך הגרות והשעבוד. וא״כ לא היה יצחק מובטח שלא יהיה הוא בכלל השעבוד אלא שלא היה כן. משא״כ לאברהם עצמו היתה הבטחה: תבוא אל אבותיך בשלום. היינו עד זיבולא בתרייתא שלמא כדאיתא ברכות ד״ח דעל זה יתפלל כל חסיד. דאפי׳ יעקב אבינו לא זכה לזה שהרי נדרש לבקש להביאו לקבורה אל המקום אשר אוה לו. ויוסף בכל גדולתו במצרים לא זכה להקבר מיד במקום שהיה רוצה משום שהיה ברשות אחרים. אבל אברהם הובטח שלא יראה מזה שום דאגה: תקבר בשיבה טובה. שמח ועלז מאשר רואה עולמו בחייו משא״כ יצחק אע״ג שגם הוא בא אל אבותיו בשלום ולא שמע קול נוגש. אבל לא מת בשיבה טובה כי כהו עיניו וגם ראה בצרת יעקב באבדן יוסף: כי לא שלם עון האמרי. אע״ג דשארי משפחות הכנעני יושלם עונם תחלה אבל עון האמרי שהוא העיקר בא״י באותה שעה של ביאת ישראל לארץ. לא יהיה שלם עד הנה: ויהי השמש באה. עוד ראה דבין במלכיות בין בגלות הראשון כאשר כבר בא השמש. הוא העדר גלוי השגחת ה׳ על ישראל: ועלטה היה. לא היה כמו חשכת לילה דמ״מ רואים איך לילך. אבל ראה שהיה עלטה כמו היושבים במקום סגור ואין שום זוהר נכנס לשם דממשמשים בחשך כך יהי׳ הליכות זרעו בגוים. וראה עוד. והנה תנור עשן ולפיד אש. מתוקף הצרות נראה אור הישועה פתאום כלשון ישעי׳ הנביא י׳ מאופל ומחשך עיני עורים תראינה. ומשל תנור עשן הוא שלא כמו שרואים מי שהוא מדליק את האור אלא כמו מאבכת עשן והנה אור. כן יהי השתלשלות הישועה בהשגחת ה׳ כ״כ נסתר עד שלא יהי נראה איך נהיה אור והוא הברית. אשר עבר בין הגזרים האלה. לאות כי לא יעזבם בעלטה עד לכלה ח״ו אלא יהיה לפיד אש להאיר עיניהם. וע׳ בס׳ שמות י״ט י״ט: לזרעך וגו׳. היינו בכח שהיא שלהם אלא שלא הגיע עוד בטחון לישב בה בשלום בפועל עד להלן י״ז ח׳ שאמר הקב״ה ונתתי וגו׳ לאחזת עולם היינו שיהיו משתמשים בה וגם הייתי להם לאלהים. היינו הנהגת השגחתי בה. ויבואר עוד שם. אבל ביום ההוא היה הברית שתהיה הארץ שלהם אם יושבים בה או גולים ממנה ואינה לאחוזה להם. מ״מ היא שייכת לישראל:
